בשנים האחרונות, ישנן זוגות רבים בישראל אשר אינם בני אותה דת. בעיקר מדובר בזוגות אשר בן זוג אחד יהודי ובן זוג שני אינו יהודי (כדוגמת עולה על פי חוק השבות ממדינות חבר העמים). היות ובישראל החוק מכיר רק בנישואין בפני בית דין דתי (למעט כאשר שני בני הזוג “חסרי דת”), זוג שאינם בני אותה דת החפץ להירשם במשרד הפנים כנשוי, נדרש להינשא בנישואין אזרחיים בחו”ל, כגון בקפריסין.
מהו הליך הגירושין העומד בפני זוג הרשום כנשוי, שאינם בני אותה דת ? חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ”ט-1969 (נקרא לו “חוק השיפוט”) מקנה לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתרת נישואין אזרחיים, וזאת לאחר שפנה לבית הדין הדתי הרלוונטי (ככל שאחד מבני הזוג לפחות בן דת המוכרת בישראל) וקיבל את חוות דעתו לגבי הצורך בהתערבות בית הדין הדתי בהתרת הנישואין. בפרקטיקה, כאשר מדובר ב-בן/בת זוג יהודי/ת ובן הזוג השני בן דת אחרת או חסר דת, בית הדין הרבני מודיע כי מבחינתו ממילא הנישואין לא מוכרים, ובמילים אחרות אין צורך בהבאת המקרה בפניו. הדברים נכונים אף אם לדעת בית הדין הרבני יש ספק ביהדותו של אחת מבני הזוג (ראה פ”ד 1046025-4 (ב”ד ת”א-יפו) פלוני נ’ פלוני, 4/3/2016).
מהו הדין על פיו יכריע בית המשפט בתביעת גירושין שאינה בהסמכת שני הצדדים ? כך לדוגמא יש מדינות בהן החוק מכיר ב-“אשמה” של צד בגירושין. חוק השיפוט קובע הררכיה אשר בראשה “מקום מושבם של בני הזוג”, לאחריה “מקום מושבם האחרון” לאחריה “ארץ אזרחותם המשותפת” ולאחריה “מקום עריכת הנישואין”. במצב המשפטי הקיים בישראל, ובהנחה שמדובר בבני זוג ששניהם אזרחים ישראלים תושבי ישראל, כל שלושת האופציות הראשונות אינן רלוונטיות, שכן בחוק הישראל אין “דין פנימי” אזרחי לגירושין (בע”מ, במ”ש העליון, 5640/16 פלונית נ’ פלוני, 22/06/2017). מוזר ככל שהדבר ייראה, זוג אזרחים ישראלים בני דתות שונות הגר בישראל ונישא בקפריסין, ידון בית המשפט לענייני משפחה בתביעת הגירושין על פי הדין הקפריסאי.
לאור מיעוט יחסי של מקרי בקשת גירושין שלא בהסכמה (של בני זוג מדתות שונות), אין תקדימים רבים לדיון מעמיק בהוראות “הדין הפנימי”, בדרך להכרעת בית המשפט לענייני משפחה בגירושין של בני דתות שונות. יחד עם זאת, בתביעה המוגשת ע”י צד אחד בנסיבות מוצקות של פירוד דה פקטו, נראה כי בית המשפט ייענה לבקשת הגירושין, אף בהיעדר חוות דעת לגבי תוכנו של הדין הפנימי הזר של מקום עריכת הנישואין.